פעם אחת יותר מדי ואלף פעם לעולם לא די

0

יום שני, עיצומו של המהפך במזג האוויר, שכבת י"ב עולה על האוטובוס ויוצאת לסיור במרכז הגמילה "רטורנו" שבבית שמש. לאחר נסיעה ארוכה וגשומה, הגענו אל היעד. עם כניסתנו למרכז, נהרו התלמידים אל עבר שולחן החטיפים והקפה אשר חיכה לנו מחוץ לחדר ההרצאות. כמובן שבאותו הרגע כל שעבר בראשי היה האירוניה שבהגשת כיבוד במקום הגומל בין היתר מאוכל, אך זה לא הפריע לי להתענג על כוס קפה לקראת היום המרתק שמצפה לנו. לאחר מספר דקות של המתנה, נכנסנו לחדר ההרצאות והתיישבנו כשמולנו מעין במה מאולתרת וצנועה.

"אלי,
תן לי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנות,
אומץ לשנות את הדברים שביכולתי לשנות,
ואת התבונה להבחין בין השניים."

אותה סיסמה אשר הייתה ממוסגרת ותלויה על הקיר מיד משכה את עיניי. לפתע הרגשתי את הצורך העז לשלוף מהתיק יומן ועט, ולשכתב את הססמה. כך עשיתי, מבלי לדעת שבסוף היום, היומן כולו יתמלא בציטוטים וחוויות. אל החדר נכנס אדם נחמד, והסביר כי הוא עובד במקום ותפקידו העיקרי הינו לקחת חלק פעיל בתהליך הגמילה של המטופלים במרכז. במהרה דאג לשתף אותנו בסיפורו האישי והמרגש. "חיבקתי כל אדם שהגיע ואמרתי לו 'אנחנו אוהבים אותך, ננצח את זה ביחד'. באותו הרגע הבנתי כי לעיתים, להיות מטפל זוהי עבודה אשר דורשת יותר אומץ-לב מאשר להיות מכור בתהליכי גמילה.

לאחר מכן, אל אותו החדר הגיעו שני אנשים. האחד מטופל, מכור להימורים. הוא סיפר לנו על הרקע שלו, ועל מה הוביל אותו אל המקום בו נמצא היום. הוא ציין כי "ההימורים לא הייתה הבעיה שלי באותה התקופה, אלא פתרון שגוי לבעיה רגשית שהייתה לי". ושוב, שלפתי יומן ועט, ולמרות הרמות הגבה שקיבלתי מהסובבים אותי, התחלתי לכתוב בשנית. לאחר מחיאות הכפיים הסוערות שקיבל עשינו הפסקה קצרה, בה לא יכולנו לצאת החוצה הודות לגשם. השכבה הייתה מגובשת מתמיד כאשר ישבה וצחקה יחדיו, בחדר גדול אחד. 
12734068_497848280395015_5219866660825639369_n

לאחר מספר דקות דיבר איתנו הבחור השני, מטפל ב"רטורנו", שעד לפני כמה חודשים היה שם מטופל בעצמו. הוא שיתף אותנו בסיפורו הקשה ואף חשף בפנינו דברים אליהם אפילו משפחתו לא מודעת. כאשר נשאל האם הוא בעד לגליזציה במדינת ישראל, אמר כי למכורים יש משפט שאומר "פעם אחת יותר מדי ואלף פעם לעולם לא די". ללא ספק שבה את השכבה כולה בקסמיו ובחיוכו הכובש, חיוך אשר מסתיר מאחוריו עבר כה קשה.

הגשם שיבש את מהלך היום, ובמקום לערוך סיור במרכז, נשארנו באותו החדר ושמענו סיפורים נוספים. מרוב שהייתי כה מרותקת, לא טרחתי להוציא את הפלאפון ולתעד את הרגע. אך יש דברים ששווה לראות במציאות, ולא על מסך. אומנם היינו במרכז הגמילה רק למספר שעות, אך אי אפשר לשכוח כי יש אנשים שזוהי המציאות שלהם, מציאות אשר נאלצים להתמודד איתה מדי יום, שעה ודקה. והסוף לצערנו הרב- לא תמיד טוב.

סתיו ברנע, 22.02.16

Share.

About Author

Leave A Reply